בפתיחה לספר במדבר, הסברנו את עניינם של הדגלים וסדר מחנה בני ישראל. ראינו שבטרם קיבל כל שבט ושבט משימה משלו ובטרם כל אחד הדגיש את האופי המיוחד שבו היה עליו קודם לכן להתאגד תחת מכנה משותף כללי. ראשית כול דואגים למחנה השלם – המחנה של בנ"י שעומדים סביב המשכן , סביב הדבר המרכזי שבזכותו אנו קיימים.
למעשה, גם בפרשתנו – פרשת נשא וגם בפרשה הבאה אחריה – בהעלותך, עוסקת התורה בסידור מחנה ישראל סביב המשכן, בצורת ההליכה במדבר ובחלוקת הדגלים ותפקידי הלויים. כך שאם ננסה לתת כותרת כללית לפתיחת ספר במדבר, קרוב לוודאי שהיא תהיה מעניין סדרי מחנה בני ישראל.
עם זאת, ישנם בפרשתנו כמה עניינים שאינם קשורים לכותרת הזו והם עוסקים באנשים הפרטיים : דיני נזיר וסוטה, גזלת גרים ושילוח טמאים מן המחנה.
לכאורה עניינים אלו נראים לא קשורים למהלך הכולל של הפרשה (ולמעשה, כפי שהסברנו, של כל פתיחת ספר במדבר), דווקא העיסוק של התורה כעת בעניינים הפרטיים הללו, שאינם קשורים ישירות אל הכלל, אל סדר המחנה השלם, דווקא הוא מראה כיצד יש לשמור על יחס ואיזון בין הפרטים לכלל.
ביחד עם הראיה הכוללת של סדר המחנה כולו, אסור להתעלם מהבעיות המתעוררות בפרטים: המצורעים, הזבים, הטמאים. שכן אנו מסבירים שמחנה בני ישראל בנוי מתוך הפרטים, מתוך התרומה האישית והייחודית שיש לכל אחד אל הכלל.
בתוך כך, אנו קוראים באריכות מרובה את פרשיית קרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח. התורה מפרטת את הקרבנות, על אף שבכל יום הקרבן הוא אותו קרבן ורק הנשיא מתחלף.
במדרש רבה לפרשתנו (י"ג, י"ד) מוסבר: "אף על פי שקרבן שווה הקריבו, כולם על דברים גדולים הקריבו וכל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו". כלומר לכל אחד מן הנשיאים המקריבים הייתה כוונה אחרת בהקריבו את הקרבן. כל נשיא התאים את כוונתו על פי העניין הייחודי של שבטו. מכאן מובן מדוע מאריכה התורה בפירוט כל המקריבים וקרבנותיהם, שכן ישנו שוני ביניהם, אומנם אותם קורבנות בדיוק לכולם, אך עם כוונה אישית ומיוחדת לכל שבט בזמן ההקרבה.
אנו יודעים כבר מספר ויקרא שעניינם של הקרבנות הם מלשון קרבה. והנה על אף שהקרבנות כולם זהים היו במתכונתם, כל אחד מן הנשיאים כיוון לקרבת א-לוקים לפי עניינו של השבט שבראשו עמד.
ממשיך המדרש רבה שהבאנו וממשיך להסביר את עניינו של כל נשיא בקרבנו: ראשון להקריב היה נחשון, נשיא שבט יהודה, וכוונתו הייתה על סדר המלוכה, לפי שיהודה מולך על אחיו. אחריו נשיא יששכר שהקריב על שם התורה ולימודה. בסמוך לו – נשיא זבולון, שהקריב על השותפות שהייתה לו עם יששכר אחיו – זה עוסק בתורה וזה מפרנסו. וכיוצא בזה על כל שבט ושבט. לכל שבט הקרבת הקורבנות מתוך כוונה אחרת.
מפשט הפסוקים, ובמיוחחד מהסברו של הרמב"ן על פרשיית הנשיאים המקריבים, ניתן לראות כיצד מתקשר מדרש זה עם המהלך הכולל שבו פתח ספר במדבר– בהתאגדותם של הפרטים השונים זה מזה כל אחד בייחודו, והצטרפותם יחד למחנה שלם.
כך אומר הרמב"ן (במדבר ז', ב'): "כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד, וזולתו – כל אחד מהנשיאים, חשב טעם בפני עצמו… וכן מצאו שם במדרש בכל שבט טעם מיוחד בקרבנו ובשיעורי הקרבן, ולכך השווה אותם הכתוב לפרט כל אחד בעצמו, כאילו לא הוזכר האחר. ואחר כן כללם כאחד, לרמוז כי בעת אחת עלה במחשבתם להקריב החנוכה ולא קדם אחד לחבירו במחשבה ולא בהבאה לפני המשכן ועל כן הזכירם הכתוב לכולם בהשוואה".
הרמב"ן מדגיש שלאחר שפירטה התורה כל אחד ואחד בפני עצמו, הכתוב כלל את כולם יחד ללמדנו שהמחשבה והרצון בהבאת הקרבן, וכן הבאת הקרבן עצמו, היו משותפים לכולם, "לא קדם האחד את חברו". כלומר לכל פרט ופרט יש מקום וחשיבות מיוחדת ופרטנית , אך ביחד , מצטרפים הפרטים השונים לכדי מחנה ישראל בכללותו, לאומה השלימה. קרבנו של כל נשיא פעל את חלקו בהשראת הברכה הא-לוקית המיוחדת לו: עם קרבנו של נחשון, נשיא שבט יהודה, חלה ברכת ענייני המלוכה. עם קרבנו של נשיא שבט יששכר, חלה ברכת הלימוד והתורה בעולם, וכך אצל יתר השבטים כמבואר במדרש. לכל אחד יש את הייחודיות שלו , וכל אחד מהשבטים מביא את הייחודיות שלו לכלל ישראל.
ומה קשורה פרשיית ברכת הכוהנים לכל המהלך הזה בפרשה ??
כה סמלי מבחינה רעיונית שהפרשייה המובאת לפני פרשיית קרבנות הנשיאים היא ברכת הכוהנים. הללו מצווים לברך את כל ישראל: יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. הכוהנים מצווים "כה תברכו", כלומר נוסח הברכה הוא קבוע ומוחלט. אין לכוהנים רשות לגרוע או להוסיף עליו. כמו כן, הברכה היא בלשון יחיד "יברכך" וכו' ומופנית אל כלל ישראל. שיאה של הברכה הוא בברכת השלום – ברכת השלמות, שלמותו של הכלל, של עם ישראל שנתברך בלשון יחיד – "יברכך", אך מורכב מהרבה פרטים. ברכת השלום אם כן, היא ברכה לשלמותו של כל פרט ופרט, כל אחד כפי עניינו ואופיו המיוחד, ובצירופים יחד נבנית כלל האומה. לא מדובר על פרטים בפני עצמם וגם לא על הכלל לכשעצמו, אלא על שלמותם של הכלל והפרטים יחד . הסבר נוסף לכך שאין הכהנים משנים מנוסח הברכה, הוא שהציווי להם "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". כלומר "רק" לשים את שם ה' על בני ישראל, והקב"ה – הוא המברך את עם ישראל. כך ניכר מלשון הברכה – יברך ה'… יאר ה'… ישא ה'…
בעולת ראי"ה, (ח"א עמ' ס"א) מסביר מרן הרב קוק זצ"ל שפרשת ברכת כוהנים נאמרת בכל יום בסמוך לברכות התורה – מדוע ?? – "כי יסוד ברכתה של תורה באה היא על הסגולה של ירושתנו הכללית, העומדת למעלה מכל דבר שיוכל להפריע ולעכב את האושר הגדול, המוכרח להיות שרוי בעצמיותה של נשמתנו". כלומר : ברכת התורה היא ירושה כללית – לכלל האומה , "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב". ברכה זו של התורה מתחברת אל ברכת הכהונה, שמצביעה על ייחודם של פרטים ושייכותם המהותית לכלל – והכוונה היא לייחודם של הכוהנים משאר העם, שזהו דבר מהותי לקיומה של האומה בכלל. וכך מסביר זאת הרב: "וסגולה זו, כדי להקים תורה בישראל, מצאנוה בקדושת הכהונה, שבעִקרה באה כדי להקים בישראל אורה של תורה: "יורו משפטיך ליעקב, ותורתך לישראל". על ידי קביעותה של קדושת הכהונה באומה, קדושת התורה שהכוהנים מביאים לעם , תבוא כללות האומה באחרית להיות כולה ממלכת כוהנים וגוי קדוש. על כן יש כאן יחס גדול בין עיקר ברכת התורה לתוכן הכללי של ברכת כוהנים".
ולפי הקו שהסברתי , ניתן לחדש דבר נוסף לגבי – היחס לחריגים בחברה .
מיד לאחר תום המפקד עוסקת התורה בארבע מצוות עיקריות: שילוח טמאים מחוץ למחנה, אשמות שונים ובמרכזם אשם גזל הגר, סוטה ונזיר.
בשל העובדה שספר במדבר מספר את קורות ההליכה במדבר, לא ברור עד תום מה עושות מצוות אלו במקום זה. ניתן כמובן להבין את המצווה העוסקת בשילוח טמאים מחוץ למחנה, שהרי משעה שהוקם המחנה והמשכן נמצא במרכז המחנה , יש צורך להגדיר מי בפנים ומי בחוץ. אולם הזכרת הציווי על שאר הדמויות אינו ברור כל צרכו: לכאורה מקום פרשת האדם הוא בספר ויקרא, פרשת סוטה בדיני העריות, ואילו הנזיר הדומה לכוהן צריך להיות חלק מדיני הכהונה.
לפי מה שכתבתי בשם הרב צבי יהודה זצ"ל ניתן להסביר נפלא : התורה מלמדת כאן שני עניינים מרכזיים.
ראשון בהם – הוא העובדה שהקמת חברה לאומית אינה מוחקת את האינדיווידואליות, את הפרטיות ואת ההכרה שישנם פרטים שונים וחריגים. אמנם, התורה הקדימה את המפקד, ובכך ביטאה את העובדה שאנו מתחילים מהציבור, ואז ההתייחסות היא למספרים, דגלים וסדר המסע. אולם אין מדובר ח"ו בתפיסה לאומנית דורסנית, שדורסת את הפרטים ואין התורה מתעלמת מן היחידים. היא פונה לעסוק ביחידים, והיא מתייחסת באופן מיוחד לחריגים השונים. בכך היא מלמדת כי כל תנועה ציבורית, יהא גודלה אשר יהא, אסור לה שתתעלם מכך שלא כולם מתיישרים לאור העיקרון הכולל, והיא צריכה לבחון כל מקרה לגופו.
היסוד השני – הוא החריגים עצמם. התורה דוחה החוצה שני חריגים – הטמא והסוטה, והתורה מאמצת פנימה שני חריגים – גר ונזיר. בכך מלמדת התורה מי קרוב ומי לא. היא מלמדת כי דווקא הגר הבא מרחוק מוזמן פנימה, ודווקא בשל היותו תלוש וללא גואל התורה מגינה עליו באופן מיוחד. כמוהו הנזיר – איש שלכאורה מוציא את עצמו מן החברה, והתורה מאמצת אותו לחיקה. מאידך גיסא – התורה דוחה את הטמא החוצה ואפילו שהוא יהיה אדם מכובד או כוהן , התורה דוחה את הסוטה החוצה, אף אם תהיה אישה חשובה ומכובדת, בשל העובדה שהיא מעלה מעל באישה. התורה קובעת אפוא כי המוכנס פנימה או המוצא החוצה אינו נבחן לאור המעמד החיצוני שלו אלא לאור מהותו. את הגרים והנזירים – מאמצים; את הסוטות והטמאים – דוחים. זה סדרו הנכון של העולם.
כמה אנחנו יכולים ללמוד ממציאות זו לימינו. כמה חשוב לנו לנהוג בדרכה של תורה, ולשים לב לא רק לתנועה המרכזית אלא גם לחריגים.
בתוכנו חיים אלה שזכאים לייחס מיוחד מסיבות שונות: בין אם אלה נפגעי נפש ובין אם הם נפגעי גוף; בין אם הם זרים חברתית ובין אם הם זרים כלכלית; בין אם הם דוברי השפה ובין אם לאוו. חלק מהם מוגן על ידי איסור תורה מפורש, כמו הגרים היתומים והאלמנות, וחלק מוגנים מכוחו של עיקרון כללי. מנגד, כמה חשוב לנו לנהוג בדרכה של תורה ולדחות מתוכנו את אלה שאינם נוהגים כראוי, את אלה שבוגדים ואת אלה שנטמאים בטומאות החטא.
לא זו בלבד, אלא שחשוב לנו כל כך להגדיר באמת את הקרובים ואת הרחוקים. הגדרה זו אינה יכולה לנבוע ממעמדם הכלכלי או הפוליטי, מיופיים או מגובהם, מהצלחתם הפרסומית או מכללים חברתיים אחרים. הקרוב והריחוק צריכים לנבוע מתכונות אמת ומערכי יסוד של דמות האדם. חברה שמבססת את הפנים והחוץ שלה בדרך זו היא זו הראויה להשראת שכינה, ולמימוש הזכות המלאה על ארצה.
יה"ר שנמשיך לתת נופך פרטי לכול אדם ולכול תלמיד, שהתלמידים בישיבה יפתחו את האישיות הפרטית והמיוחדת שלהם, ואז כל אחד יביא את הפרטיות שלו לטובת הישיבה כולה ולעם ישראל כולו.